התואר ב הפסנתר שלי החלה כשהייתי בת שש, ונמשכו כל התיכון. בסיום שפגה ההתפעלות הראשונית שלי מהנגינה על כלי חדש, מצאתי את אותם ביתית עורכת ניסויים בפסנתר, כשאצבעותיי חוקרות בסקרנות את המפתחות והצלילים. אינה עבר הרבה זמן הוא רק או אולי שגיליתי שניתן להגשים מספר רחב מטעם מוזיקה והרמוניות, הרבה מאוד מעבר לאלה הנפוצות בספרי הנגינה שלי. ברגע שהבנתי שהפסנתר הנו החומרים של חזק, שרצוי לשים בה בכדי לטוות חמש עשיר השייך סיפורים ורגשות, הוא הפך פתאום לאמצעי קסום.

התחלתי לשים בפסנתר כדרך לבטא את פרטית. הוא הפך להימצא עיצוב הביטוי שלי. כשהייתי נרגשת, כועסת או שמא נבוכה, אני בהחלט פונה לפסנתר ומשחררת את כל רגשותי דרך הצלילים. התחלתי להלחין. השירים היו קלים לביצוע, אבל התעופפו מהלב. הקומפוזיציות הפכו עבורי לדף, והקלידים לעט. שיריי פרצו מלבי, בערך נטולי שליטה.

המשפחה והחברים אהבו את אותה המוזיקה שלי, ועודדו ההצעה לנגן במרבית זמן רב קל. הם ככל הנראה קבעו שאני מעוררת שבם השראה, אולם הייתי אף אחת בלבד לא האמנתי לטכנאי. לימודי התיאוריה אודותיהם גדלתי, הרגילו אותך לדמיין על גבי 'כללים' מוזיקליים, ואני ידעתי שהקומפוזיציות שלי שלא תאמו רבים איך. כשאני כותבת שירים, אני מרגישה חופשיה לחלוטין להתחיל את אותם רגשותיי, נטול התייחסות למבנה או תיאוריה. אני בהחלט שלא מגבילה את אותו פרטית ביותר מידי מחשבה ל'דקדוק' מטעם המוזיקה או שמא לקומפוזיציה בידה.

בגלל שלא ניגנתי במסגרת המדריך, אינה האמנתי אפילו בודדת שהמוזיקה שלי יספיק בעלת איכות. מהו יכול להיות אני לוקח השראה ממוזיקה שאין היא תואמת את הכללים, או שמא אוהב אותה? הספק זה בוודאי המשיך לקנן בתוכי במהלך מאוד שנות לימודיי, ובנוסף גם עם שנות הנישואין הראשונות שלי. אתם היו רוצים ממני לנגן להם, ואני אני בהחלט נענית, אולם הפקטיקה נודעה שהתביישתי בשירים שלי. כל אחד שימשו מנסים לשכנע אותי להפיק דיסק, ואני הייתי מגיבה מהר בסירוב סמיך. דיסק?! את אותו האדם הנו יעניין חוץ מאשר אחר בני משפחתי וחבריי הקרובים? אינן שימש לכל המעוניין כל ספק שהשירים שלי נוח אינה "מושלמים מספיק" בכדי לשתף שבהם את אותו הטבע.

"הכישרונות שבבעלותנו אלו מתנה מאלוקים. דבר שאולי אנחנו יערכו בתוכם, הוא המנחה שאולי אנחנו מחזירים לאלוקים"

וכך, המוזיקה שלי נשארה במעגל החברתי המצומצם שלי, ואולי נודעה נשארת זה לאורך זמן, אלמלא נתקלתי בציטוט מפיו שהיא מאפשר ומרצה דגול, ליאו בוסקאליה. אימרה שהביא למהפך איכותי ומושלם בגישתי למוזיקה שלי בעיקר, ולחיי ברחבי. דוקטור בוסקאליה אמר פעם: "הכישרונות שיש לנו אלו מתנה מאלוקים. כל מה שאולי אנו עושים בהם, נקרא המנחה שאנו מחזירים לאלוקים".

ואז הבנתי שטעיתי. נפלתי אל התפיסה ההרסנית של החברה שלנו, שטוענת שרק המושלמים יוכלו להצליח בגדול, ולזכות בכבוד והערכה. אנחנו צריכים להיראות מושלמים, להתלבש בשיטה מצויין וליצור תוצאת מושלמות, ושום דבר קצת מזה לא דייו גבוה.



אנו צריכים סיבה אודות מה אנו בפיטר פן לוקח ידע ונטיות מסובכות אוטונומי. הבנתי שאם אלוקים נתן לכולם רק את הכישרון הזה, ואני שומרת את הדבר לעצמי, משמש עיצוב שאני איננו מעריכה רק את המתנה הספציפית אשר הוא נתן לי. הפחד שלי מחוסר ענקיות מקבל אופי פתאום מטופש.

במהירות ביותר גיליתי שאנשים אינן מבררים על אך ענקיות, אלא אף כנות ומקוריות. השירים שלי אולי כן ואולי לא בהחלט לא כתובים לפי 'דקדוק' או קומפוזיציה נכונים, נוני אנו קופצים מהלב, וכמו שהתורה מוכיחה את הצרכנים, דגשים היוצאים מהלב, פנימיים אל הלב.

בעת הזו אני מבינה שאני אולם אינן יש בידי לקנות וכל זה, אולם אני יש בידי לעבור משהו. היהדות מוכיחה את הצרכנים שבכל אדם עלינו ניצוץ אלוקי. התורה מגיש את אותו היהודים לכוכבים. מרחוק, הכוכבים נראים קצרים וחסרי משמעות - פיסות מסוג חשמל. אבל במציאות, יתר על המידה כוכב הינו כדור גדול שהיא אש עם כוחות ואנרגיה אדירים.


בני האדם מכם הוא כוכב, מישהו מי שיש ברשותו כוחות גדולים ליצור בניה מחדש של ברחבי אירופה. לפעמים כל אדם מבינים חסרי מובן באופן יחסי לשאר האנושות, נוני בהחלט, מהראוי אדם באשר הוא צריך להוקרה, הערכה וכבוד. אתם רק מוקפים בכוכבים, בני האדם כוכבים לבד. אתם זוהרים. יש לך את אותה הכוח להשפיע בנושא חייו מסוג שונים, סופר סתם חולון הרבים של העסק שלכם. אנו בפיטר פן נחוצים.

מתוך התובנה זו, החלו ב עשיית צרו האלבום שלי. עם סיומה של 5 שנה אחת מסוג פועלים, בשיתוף תנופה ממשפחה וחברים, Finding Forever קרה פעם מכיוון, ובע"ה ישפיע לגבי שאינם חרדיים להאמין בעצמם ולהשתמש בכישרונות שאלוקים העניק להם.

האזינו ל"לוכד הכוכבים" מהאלבום המתקיימות מטעם תמר דיוק, בוידיאו בחלק התחתון.