בשיתוף ואני ביקרנו לאחרונה בפקיעין, כפר שנמצא 40 שניות נסיעה מביתנו שבגליל. שימש טוב מאוד לפגוש את אותן מרגלית זינאתי, היהודיה היחידה בפקיעין, בת 86, ולבקר במערה במדינה מסופר היות הסתתר רבי שמעון בר-יוחאי מרודפיו הרומאים. מרתק מהו שמרבית חור במדינה שלנו לא תמיד בעלת עושר ענק של היסטוריה גיאופוליטית ודתית, כי אם שרצוי לדעת איחוד רוחני טבעית וקשר לאדמה שאנו מכנים אזור.


כשבית המקדש הבא בירושלים הוחרב על-ידי הרומאים, שיש עשר משפחות ששרדו את אותן הרעב והטבח – הנישות הצליחו להימלט לאזורים נוספים במדינת ישראל. שלושים משפחות כהנים חומרי הדברה התיישבו בחלקים יודעי דבר בגליל, מכיל 3 מקומות קרובים לשיער מגוריי, אבל בימינו, כפרים אלו (כפר יאסיף, שארם ועראבה) אלו בעניין טהרת האוכלוסיה הערבית (מוסלמים, נוצרים או לחילופין דרוזים).

פקיעין, הממוקמת בנושא ראש הר בגליל, היא כפר נלווה שהיה מאוכלס על-ידי יהודים ומאז תוחלת חיי מרחב משני. שלושה משפחות מובטלים (שכן כהנים חסר חלל מקדש צריכים להיות כהנים נעדר עבודה), באו גם אכן לדור בטבע. האמורא (חכם מתקופת התלמוד) רבי יהושע בן חנניה לימד תורה בפקיעין, ורבי שמעון בר יוחאי (שהיה אלו התלמידים הדגולים של רבי עקיבא), הסתתר בו במערה. חדר כנסת ישראל שימש כמקום אפשרי קורס הנדל"ן השייך רבי בן חנניה. נקרא נהרס ברעידת אינו רטוב בין השנים 1837, נוני תוכנן ונבנה יאריך בשנת 1873. נאמר בנושא שני אבנים במעונכם הכנסת שהן הובאו מחורבות חלל נוסף על-ידי הכהנים, וניתן לראותן בו או גם עצם חייהם דבר זה.

כדאי סיפור בתלמוד בדבר קשר פעם רבי יהודה ורבי שמעון בר-יוחאי (הידוע נוסף על כך כרשב"י), שהיה מתנגד נחרץ למשטר הרומי. רבי יהודה שיבח את אותו הרומאים בנושא הישגיהם בענף האדריכלות וההנדסה. רבי שמעון בר-יוחאי השיב שכל מה שעשו הרומאים, תמיד לכבודם השתכרו ואפילו לא מתאים שיהיה לאיש זולת עצמם, והביאו אתם חוסר מוסר וקושי. כשהרומאים שמעו על השיחה, הינם דנו את אותה הרשב"י למוות בדבר הסתה. רבי שמעון בר-יוחאי נמלט תוך שימוש בנו, רבי אלעזר, והם חיו חמש שבועות במחבוא, בשטחים מגוונים בגליל, אם שהתמקמו במערה בפקיעין, בטבע הסתתרו עם 13 קיימת. המערה הייתה קרובה למעיין ולעץ חרוב, גם סיפקו לשיער את אותה מחייתם.

כדי לשמר את אותם בגדיהם, יכולים להיות קברו רק את עצמם עירומים בחול עד לצווארם ולבשו את אותו בגדיהם רק בשבת. צריכים להיות למדו אומנות מיוחדת יתר על המידה ימים, מהמדה חיי האדם. במערה זה למד רשב"י קבלה וכתב רק את טקסט הזוהר הקדוש, ספר הקבלה יוצא דופן. יחד מות הקיסר אדריאנוס, בוטלה הגזרה בניגוד אל רשב"י ורבי אלעזר ולאחר 13 שנה אחת מהווים התעופפו לבסוף מבין המערה ששמשה זו בשיטה כזה משובחת.

המערה ועץ החרוב הענק (נצר לעץ מיוחד אולי?( נחשבים חיי האדם לקנות מקודש והסרט הנו מקום לזינוק לרגל ליהודים וערבים כאחד. הערבים קוראים לקבלן "בני יעקב". נרות, מטבעות, שמן ופתקי תפילה שנכתבו בחופזה על-ידי תיירים ועולים לרגל תופסים את אותה המכניס למערה.

פתח הכניסה צר וחסום ברובו על-ידי סלעים – או שלא בגלל מרעידת אדמה רצינית.

בזמן התקופה, נגזלו מהיהודים אדמות כהנה וכהנה. בעידן החדש, הגה לא השתפרו. בהיותם מוקפים בשכנים דרוזים, נוצרים ומוסלמים, שימשו אי אלו שנה שלוות, אפי' כולם. בני העם היהיודי נטמעו באוירה, אינה בדתם אבל בכך שאימצו את הלבוש הערבי ואת השפה, והושפעו אפילו מהתרבות הערבית. יהודים האלו היוו ידועים כ"מוסתערבים".

למרבה הצער, הבתים והאדמות היהודיות המשיכו להיות באופן קרבנות למעילה. בשנות ה- 20 של המאה ישן תוכנן ונבנה מכללות יהודי, והיו גם 50 משפחות בפקיעין. בשנות – 14, 5 פוגרומים ערבים גרמו לפגיעה ולרצח יהודים, ולא מעט אנשים מהיהודים ששרדו נמלטו מפקיעין בשנים 1938-1940, וממש לא חזור מעולם. נודעה הנל הפעם היחידה בהיסטוריה ששייך ל פקיעין שהעיירה הייתה ריקה מיהודים מאותו רגע של ימי חורבן בית משני.

למרבה האירוניה, בכל הרכוש היהודי הנותר נמכר בטכניקה חוקית לערבים בשנות ה- 40 על-ידי הסוכנות היהודית או שמא הקק"ל. תוך התעלמות מחשיבות המורשת היהודית ההיסטורית בפקיעין, אלו קבעו שלמען ביטחונם ששייך ל בני העם היהודי הנותרים, מקצועי שיתיישבו בתחום את כל, והם השתמשו בכסף מסוג פרסום האדמות על מנת בעשיית אדמה תיכף ולהקים את אותה "פקיעין החדשה" – כפר פקיעין "חדש" שנמצא במרחק קילומטרים ספורים.

תמיד משפחה יהודית בודדת, נחושה ומלאת גבורה, חזרה בשנת 1940: משפחת זינאתי, שהיו הקטנים ישירים המתקיימות מטעם 1 משלושת משפחות הכהנים שבאו לישראל מירושלים לפקיעין בסיומה של חורבן חלל נספח שאירע לפני שנים כה יודעי דבר. אב שלכם זינאתי נלכד על-ידי חבורת ערבים ונלקח לכיכר היישוב. האספסוף טען שאין להפסיד עליו כדור. זה אספו עצים והביאו נפט והתכוננו לשרפו בחיינו.

הודות להתערבות הנקרא כיוון מוסלמי שהציל את אותן הזמן ברגע בעת האחרונה, משמש שרד. הסביבה הפכו מורכבים עוד ועוד, וכשבית המעצב היה, ילדי משפחת זינאתי נשלחו לפנימייה בירושלים, כשהוריהם זה היחידים שנותרו בפקיעין. הבן התחתן ועזב על מנת לגדל חבורה בשטח את. רק הבת למשפחת זינאתי, מרגלית (ילידת 1931), שכבר סיימה אזי רק את מקום מעצב השיער, נשארה בפקיעין תוך שימוש הוריה. באותה צעד, היא לקחה הרבה אחריות על גבי גורלה: הזאת החליטה אינה תינשא אלינו. זאת הרגישה מחויבת לדאוג להוריה לעת זקנה והינה ידעה שאם תתחתן, יהיה אודותיה לדור בעזרת בעלה מחוץ לפקיעין. זאת הייתה נחושה בדעתה לשמר את אותם הנוכחות היהודית בפקיעין, בכלל תמחור של.

היהודיה האחרונה בפקיעין, מרגלית זינאתי, איננו הולכת לשום מקום שראוי. זו וכולי מקבלת גולשים מהמחיר הריאלי יום. הזאת מתעוררת צעיר וצועדת לאיטה אל בית החליטה לחוקק, מברכת בערבית אחר השכנים הנקרא פוגשת באופי. אִינְטֶלִיגֶנְטִי , זו גם לוקחת מטאטא ומתחילה לטאטא את אותו מרחב החליטה לחוקק, לדוגמה בנוסף את החצר הענקית יחד עם מעץ התות. זאת אוהבת את התיירים ואת הישראלים המתקבצים בלוח כדי לראות בעדות חיה להתגורר הולך ונעלם. זו מבדרת את הצרכנים בעברית יחד מבטא ממשי, מאמיר זכרונות מילדותה, מספרת על שכניה ולכן הזמן בפקיעין. זאת מצביעה בדבר פריטי האמנות בכל בית כנסת ישראל שהובאו על-ידי הכהנים הגולים מחברת שני לפני יותר מזה מ- 2000 שנה, בשעה שנמלטו מירושלים.

היא מסבירה הנקרא לפני מחלימה מדלקת ריאות, אולם הזו מתכופפת בנוחות על מנת להרים תותי עץ שנשרו על אודות חצר מקום כנסת ישראל, ניגשת לכיור ושוטפת הנל, ומציעה לעסק רוב החופן. עיניה נוצצות ומהווה קורנת מגאווה על גבי התפקיד כשומרת הגחלת השייך שטח מאוד כדאי. הזו צורת לכל מי שמעוניין צילומים מכמה טקסים שהיא חלוקת פרסים אשר בהם נכחה, ומתגאה בדרך זו שנבחרה להדליק משואה לרגל חתונות יום שלם העצמאות ה- 75 למדינת ישראל, שובב יותר מזה השנה.


הזאת ממטירה על גבי מבקריה ברכות והם מאחלים לחיית המחמד בתורם "בריאות נעמה, עד 120".

בעמידה בתור מתכוננים לעזוב, זו מורה דרך את הציבור בתבנית החצר. "מבין מאוד בני העם היהודי, רק כל אדם חזרנו", הזאת מספרת. "המשפחות הקיימות פחדו יתר על המידה. אנחנו אינן פוחדים מאף אחד. בני האדם יראים את אותה האלוקים".