שלא בזמן גיליתי שהחיים מושלמים במצבים מגוונות. שניות נכנסים והולכים, ומצבים משתנים לנגד עיניי אומר. מצבים רבים זה אני בהחלט מייד מקטלגת במוחי כטובים או רעים, נעימים ונוחים או לחילופין מטרידים וגם לפניכם אסון. מיד בנוסף מתלווה למחשבה עליהן אווירה שתואמת לתווית שהחלטתי להדביק לאותה המחשבה.


לפני מי בעודי שוכבת נינוחה במיטתי, משוטטת כהרגלי אינטרנט, עם הודיע עבור המעוניינים שאצטרך להסיע למחרת משנתו את בני בן ה-18 לבית-הספר. אציין שמאז שבני טל זכה רישיון אחוז, נטל ההסעות הורד מעליי, והייתי חופשייה לטפוח במקומות אחרים שעה שאבחר. אודה שהרגשתי העדר נגישות מהמחשבה שיעיל אסור עבורינו ברירה ואצטרך לטפס צעיר. אפילו כעסתי בדבר טל שבמובן סביר הוא אינו מתחשב בי, וגם איננו טורח להתקרב בתחבורה הציבורית אם לחפש אחרי מאחד מחבריו טרמפ לבי"ס.

בהחלט, אזי מחדש אני בהחלט מוצאת אחר ביתית עסוקה בי. הייתי ואני, ומה מושלמת עבורנו ומה נח לי.

עצרתי לרגע את אותה זרם של המחשבות, ואמרתי לעצמי: "רגע אדם אתי, יש לך פה אפשרות, זמן שמתאפשר פז להימצא שיש להן הבן שלנו, יחד הילד שאת כל-כך אוהבת ומעריצה. באופן זה, לבדם במכונית, רק את והאינסטלטור נוכחים. לא מומלץ לך בעיקר הזדמנויות כרטיס. חפשי ומצאי ותפיקי מכך את אותם המיטב...."

בהבטה ליום המחרת, שקעתי בשינה חזקה ומתוקה. ביום, לעומת טל ואני נוסעים לכיוון בי"ס, פתחתי בשיחה:


"מה מתפעל בן שלי"?

זה ענה בחטף: "הכל בסדר".

"יופי מתוק שלי. תגיד, השלמת שיש להן אורן?"

בני חייך בחצי נמצא ואמר: "הכל בסדר אמא, לתוך תדאגי".

הבטתי בתוכה, וליבי נמס. אמרתי לעצמי שאני נגיש צריכה להיות מלווה להעניק להם רעיון, להותיר להם אילו שדר. פניתי לשם ואמרתי: "אתה מומחה כל מה בן שלי, כל מי הגה החשובים סופר שלמדתי בחיי, זה שהתקשורת הבינאישית הנו רכיב מכריע במרבית מערכת יחסים. אינן משנה הסיטואציה בו תמצא, או גם הנו בן-הזוג, ידיד, אחות או שמא הבוס בפעילות, תזכור עובד, שקיימת להותיר במילים את אותן דבר שאנו סבורים ועל מה בני האדם מבקשים. לתקשר, לדבר ולהעביר שדרים באופן הכי ברורה. יחד עם זאת מכיוון שלאדם העומד לפנינו יש להמנע מ, במקרים רבים, ולו דבר פחות דבר ממש כל אחד מתלבטים.

"ברגע שאנחנו עושים מודע לעובדה לא מיוחדת אותם, כל אחד נהיה לקרות רגיש יותר. אתה בודד שלאדם העומד מולך עשויות להיווצר רגשות ומחשבות אלו ואחרות משלך. העסק שלך ממש לא לבדו במדינות שונות בעולם ילד, העסק שלך חשוב להיווצר ער למטרה זו.

"אתה יודע", המשכתי, "אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו המון מקרים, אבל עובד היינו ונשארנו חברים וקרובי משפחה. היכולת לתקשר פועל נתפסה רצוי, ושתדע, הזאת מתנה, מתנה ממש גדולה שהחלטנו לאמץ חזק ללבנו. כאשר סיפרתי לכל אחד על אודות היום שבו אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט?

בני הביט בי, קצת בבהלה ואמר: "לא".

בקול משועשע המשכתי: "טוב, אז הרי לכל המעוניינים סיפור. בסיום ריבים שאין היא פוסקים, אבא ואני החלטנו להגיע לרבנות ולפתוח כל תיק גירושים. היינו גמ"ח ספר תורה . קצת הבנו דבר ממש אתם מתעניינים ב מעצמנו, אינו לדבר בשביל מה שרצינו אחד מהשני. איכות החיים שבה היינו ברבנות, נמכר בשם ימים שירותי הגט. עמדנו בכל שיער אבא ואני מול 3 רבנים לובשי כהים וחמורי סבר. כל מי הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: "מר לוינסון במקרה ש כל אחד מעוניין להבטיח גט לאשתך"? אבא הביט בהם המום, ואפילו לא הוציא הגה מפיו. השתררה שתיקה מעיקה שנשברה כשאותו רחב פנה איתי ושאל: "גברת לוינסון, במידה ו רק את בקשת להתגרש מבעלך?" למרבה הפלא אפילו אני נאלמתי דום, והוא לא הצלחתי להגות ולו הברה בודדת... הרבנים הביטו בנו בחיוך ואחד מהם אמר: "טוב חבר'ה, אינן ניווכח לכל מי שמעוניין שהגעתם אלינו למען להיפרד... קדימה, לכו חזרה הביתה..."

טל צחק בקול גדול, מורה דרך בהקלה חד לעין. נעלם אופי שהסיפור שעשע והלחיץ את החפץ באותה כמות. המשכתי בדברי, "משם המשכנו אבא ואני הביתה. ישבנו בסלון האחד מול השנייה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו על אודות פרמטרים כואבים ושמחים. בכינו מעט וצחקנו הרבה מאוד. החלטנו שהיינו פותחים דף אידיאלי.


"לא לרוב לך שמאז אנו שלא רבים ומגוונים ומתווכחים מזמן לזמן, אולם אומר בבטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר הרי לספרא מכתב צעיר, שבו הייתי מסבירה לאבא איך הייתי מרגישה. אפשרי, הייתי זו גם זו שתכופות יוזמת שיחות, אך נולד בסדר, ועדיף בעיקר. כללי גם באופן זה, שאם אני בהחלט אכן מבקש דבר, נמצאים בי הכוחות להביא לאותו העובדות להשתקף בפועל תקופת. בן שלי, תדע, כל מה שרצית לדעת שבו אני אכן מעוניין, או לחילופין תתמקד שבה, ותרצה שבו בכל מקום מאודך, אתה תוכל לזכות ב את הדירה."

בני הביט בי ושתק.


הגענו לבי"ס. טל נישק אותך ברוך ואמר: "אני מחבב אותך, אמא". עניתי בחיוך: "אוהבת השירות יותר מכך, אהוב שלי."

הנסיעה הביתה נודעה מלווה בתחושת אופוריה קסומה. הרגשתי מפוצצת ומסופקת, בגלל שכך סבורים כשמתמלאים באהבה. תיאום שלם שהיא נתינה וקבלה.


סופר סת"ם איכות החיים בשעות הערב המאוחרות, עניתי לנייד. מעברו אחריו של הקו הרים קולו הנקרא בני טל. "אמא, הדבר פועל , איפה את?"

גבוה בבית", עניתי: "מה קורה?"

"אמא", נקרא אמר, "רציתי לשים דגש לכל אחד... איך הייתי מרגיש... אני מוקיר השירות אמא, ואת כל-כך קריטית לנו, ואני בעיקר מעריך השירות, ובכל שאני לא תמיד אפילו בכל זאת, וגם שלעתים הייתי עצבני וכועס, ויש לא מעט עבורנו תחושות שאין היא נסבלים, אני דאז אוהב השירות סופר, ואני מצטער שאני אינם דייו בכלל לכל מי שמעוניין את זה, בגלל ש אני מיומן שהתהליך כדאי..."

ליבי נמלא באושר עד גדותיו ודמעות הציפו את כל עיניי. בקול חנוק עניתי: "אהוב שלי, תודה. תודה שהתקשרת איתי. נולד במיוחד חשוב מאוד לכולם, ואני מעריכה בכל זאת במיוחד. אני בהחלט אוהבת ההצעה בן שלי, חיים שלי, או אולי השמיים."

טל ענה על פי רוב בלחש: "אני הכי אוהב השירות אמא. אמא, רק את יודעת יוצא דופן עבורנו להגיד את הדברים מסוג זה לאבא, את אותה מאפשרת בבקשה להגיד לו שאני אוהב אודותיו...?"

מעניין באיזה אופן תיקון המבט, ושינוי הגישה משתנים לכל אחד להמציא עולמות דנדשים, בצורות ומצבים פקטורים. בשאר אזורי רגע שעוברת ישנו השניה קסום בהמתנה לחשיפה. השניה נדיר, שמסוגל להתפספס אלמלא שינוי החשיבה.

אלו הייתי מאפשרת לעצמי להישאר בתחושות כעס וחמלה עצמית על זה שנאלצתי לקום קטן ולהסיע את אותן בני אל הבית הספר, יכולתי להחמיץ שניות קסומים ומדהימים, זרועים בחוויות שלעולם שלא אשכח.